חילוץ תל סאקי



8 באוקטובר - שחרור הנצורים בתל סאקי

רקע- מתוך ספרו של משה גבעתי "בודדים על התל"

בצהרי יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, נשלחו חמישה צנחנים בפיקוד מפקד מחלקת החבלה של גדוד הנח"ל המוצנח 50, לאייש תצפית עומק על תל א-סקי, הנמצא כשלושה ק"מ מצפון ליישוב רמת מגשימים. בשעה 14:00 פרצה המלחמה ועל התל נחתה הפגזה סורית כבדה. הלוחמים שעל התל לא הבינו שפרצה מלחמה. מצפון להם החל הצבא הסורי במאמץ ההבקעה העיקרי שלו לתוך דרום רמת הגולן. מול מאות טנקים סוריים ניצבו אותה שעה רק כשלוש מחלקות טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188 ובלמו אותם עד שאזלה תחמושתם בשעות הערב המאוחרות. פלוגת טנקים מוקטנת ד מגדוד 82 של חטיבה 7 שנשלחה לתגבר שתי מחלקות טנקים מגדוד 74, שבלמו את הסורים יחד עם מוצב 116, נתקלה בכוח סורי עדיף ושלושה טנקים שלה הושמדו. טנק אחד הצליח להיחלץ לאחור והצטרף ללחימה מול הסורים ב'ציר הנפט'. ארבעה טנקים בפיקוד המ"פ נחלצו דרומה והגיעו לתל א-סקי. מעט לפני חצות ירדו שני טנקים בפיקוד המ"פ מהתל בניסיון לחבור למוצב 116. בדרכם הם נתקלו בכוח סורי קדומני, שהחל בתנועה דרומה לעבר רמת מגשימים, השמידו את רובו וחזרו עם נפגעיהם לתל. בחצות הגיעו לתל שני טנקים, ועליהם שרידי שתי המחלקות מגדוד 74 שלחמו ליד מוצב 116 עד שתחמושתם אזלה.
בטרם עלה השחר של 7 באוקטובר הגיע חוד חטיבה סורית ממוכנת לתל. חמישה טנקים ירדו לקראתם, אך ארבעה נפגעו מיד ורק טנק אחד הצליח להיחלץ דרומה ולחבור לכוחותינו. רוב הטנקיסטים מארבעת הטנקים נחלצו ברגל לתל והצטרפו אל חצנחנים, שנותרו להילחם על ראש התל. חמשת הצנחנים וכעשרים שריונאים כותרו על-ידי הסורים בעת שמצאו מחסה בבונקר היחיד שעל ראש התל. בעוד הצנחנים בולמים את הסורים בכוחם הדל, ביצעו חבריהם מאותה פלוגה שני ניסיונות לחלצם. בשני הניסיונות שכשלו, נהרגו למרגלות התל 17 צנחנים. בשעות הבוקר כבשו הסורים את התל. 26 לוחמים כותרו בתוך בונקר קטן והחזיקו מעמד לא תחמושת, ללא מזון וללא מים במשך 48 שעות, כשמרביתם פצועים. רק בצהרי 8 באוקטובר הם חולצו על-ידי כוח מגדוד סיור של אוגדת מוסה פלד, שפעל תחת פיקוד חטיבת השריון במילואים 205. 


כך מתואר המפגש של חיליק ויינשטיין, מ"מ טנקים מפל' ג של הגדוד, עם הנצורים על התל (מתוך "על הבלימה" מאת אבירם ברקאי)


עדותו של ניר עתיר שנחלץ לתל סאקי לאחר פגיעה בטנק שלו בקרב בלימה ליד מוצב 116

אתחיל את מבטי מהשעה 0500 בבוקר לערך, שעון כבר לא היה לי אישית, בלם את אחד מהרסיסים הרבים שעפו וחיפשו קרבן ברחבי הבונקר הצפוף הקטן והשחור משחור. החלה הפגזה לרדת על התל. אישית לא ידעתי למה ולמי לשייך את ההפגזה הזו.
זוכר את הסורים נכנסים תוך ירי וצעקות למסדרונות הכניסה משני הצדדים, שומע אותם מתווכחים בין יריה ליריה  האם אנו מתים או לא. לתוך הבונקר הם לא נכנסו כי כפי הנראה פחדו. זוכר איך שוב הוצאנו את הרימונים מהחגורים והוצאנו את הנצרות , לופתים את ידיות ההפעלה ומוכנים לשחרור כאשר הסורים ייכנסו אלינו פנימה בניסיון לטהר את הבונקר, זוכר את הרימון אחרון אותו הם זרקו  ואת השקט הנושא שהיה לאחר שהתפוצץ בין גופות חברינו פחימה שלום ז"ל ויואב יקיר ז"ל .
אני זוכר , בחשיכה , אנו יושבים צפופים ודחוקים האחד בשני בתוך הבונקר, בין המיטות הדו קומתי והקירות, צפופים מעבר לקו הירי של המסדרון על מנת להיפגע מהיריות של הסורים, באם תחזורנה שוב , לפתע שומעים צעקות "טנקיסטים טנקיסטים  צאו החוצה!" בקריאה הראשונה הייתי בטוח שהסורים מנסים לעבוד עלינו כדי למשוך אותנו החוצה ולא הגבנו! כאשר הם קראו פעם שניה ושלישית לצאת קמתי ממקום מושבי, אמרתי לחברה שבבונקר שאני יוצא, אם ישמעו רימונים מפוצצים סימן שאלו הם הסורים, אם ישמעו קריאת הרגעה שזה כמובן כוחותינו, והתחלתי לדדות החוצה (על פי דבריו של חיליק הממ). בחוץ זהיתי שהחיילים הם מכוחותינו וחיליק מספר שנפלתי לידיו עם הרימונים עדיין אחוזים בידי חזק ושלא הייתי מוכן לוותר עליהם עד שחיליק הצליח לוהציא אותם מידי , לזרוק אותם הצידה במקום בטוח . משם הפינוי שלנו לתאג"ד ומשם לבתי החולים היה מהיר מאוד.